פרק י

סיקריקון שגזל קרקע מיהודי ומכרה ליהודי אחר

במשנה (גיטין נה:):

לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה, מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון.

כיצד?

לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית - מקחו בטל, מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון - מקחו קיים... זו משנה ראשונה.

ב"ד של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע; אימתי? בזמן שאין בידן ליקח, אבל יש בידן ליקח - הן קודמין לכל אדם.

רבי הושיב בית דין ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש - כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע.

כמבואר בפרק הקודם, "סיקריקון" הוא גוי אנס הנוטל שדה מבעליה באיומי רצח. מהמשנה משמע שקיימת נקודת זמן אליה מתייחסת המשנה כ"הרוגי מלחמה", לפניה, ביהודה, "לא היה סיקריקון", ואחריה "יש בה סיקריקון". לאחר מכן מתארת המשנה שלושה שלבים הלכתיים-כרונולוגיים-

בשלב הראשון, המכונה "משנה ראשונה", הלוקח מסיקריקון מקחו בטל, שכן הסיקריקון לא קנה את השדה אלא אנס את בעליה לעוזבה.

בשלב השני ("בית דין של אחריהן אמרו...") תקנו חכמים שהלוקח מסיקריקון מקחו קיים, אלא שכיוון שהסיקריקון מוכר בזול, חייב הקונה ממנו לתת לבעלים רביע משווי העיסקה, בכדי שלא יצא נשכר על חשבון הבעלים. כמו כן, אם יש אפשרות לבעלים עצמו לפדות את שדהו מיד הסיקריקון, הוא קודם בקניין לכל אדם.

בשלב השלישי תיקן רבי שאם שהתה הקרקע ביד הסיקריקון שנה, כל הקודם לקנותה ממנו זכה, ובלבד שישלם רביע לבעלים, כמבואר בדין שלעיל.

הגמרא מסבירה שהכוונה "לא היה סיקריקון" הכוונה שלא היה דין סיקריקון, כש"דין סיקריקון" הכוונה לדין על פיו הקונה מסיקריקון מקחו בטל. במילים אחרות, הגמרא מסבירה שמדובר בפועל בארבעה שלבים, כאשר לפני השלושה המפורטים לעיל, נוסף שלב שאינו מפורש במשנה, בו מפאת גזירת ההריגה שנגזרה על ישראל בארץ, היה דמם של ישראל הפקר, ולכן ישראל שהיה מקנה את שדהו לסיקריקון בכדי שלא יהרגהו היה גומר בליבו להקנות לו, והקונה מאותו סיקריקון מקחו היה קיים. מאוחר יותר, כששככה גזירת ההרג, לא היו בעלי השדות מקנים בלב שלם לאנסים, כיוון שהיו אומרים בליבם שבמהרה יקבלו עליהם לבית דין^[174].

הרשב"א ועוד ראשונים מקשה על ביאור הגמרא- כיצד ניתן לומר שבשלב של "לפני המלחמה", היו הנגזלים מקנים את השדה בלב שלם לסיקריקון מחמת אימת המוות שעליהם, והרי כלל הוא בידינו, שהגם ש"תליוהו וזבין זביניה זביני", "תלויוהו ויהיב לאו זביניה זביני" (עי' בסוף הפרק הקודם). במילים אחרות, להלכה אנו פוסקים שמי שאנסוהו למכור ונתנו לו דמים, מה שעשה עשוי, אך מי שאנסו לתת במתנה אין מתנתו מתנה! וכיצד זה קנה כאן הסיקריקון, אף שלא נתן דמים? הרשב"א עונה שכיוון שמדובר כאן במציאות בה הופקרו ישראל להריגה הרי שהבעלים דווקא מקבל תמורה לשדה- את חייו כשלל, ותמורה זו חשובה כדמים.

בראשונים ניתן למצוא דעות שונות ביחס לשאלה מה המוטיבציה שהביאה את חז"ל (בשלב של "בית דין של אחריהם") לקיים את מכרו של הסיקריקון-

הרא"ש (פרק חזקת הבתים סי' מא) והתוספות (מד. ד"ה "דווקא") המפרשים שקרקע נקנית לגוזלה ביאוש בעלים (עי' בדברינו, הלכה ג בפרק הקודם), מפרשים בפשטות, שכיוון שלהוציא קרקע מיד הסיקריקון הוא דבר קשה ביותר, כיוון שהוא כרוך בסכנת חיים, מתיאשים הבעלים, ועם מכירתה של השדה על ידי הסיקריקון פוקעת בעלותם על ידי יאוש ושינוי רשות.

מפרשים אחרים, הפוסקים שיאוש בעלים אינו מפקיע קרקע מיד בעליה, נדרשו להסברים אחרים:

רש"י (נח: ד"ה "אין בו") כותב שלמרות ששככה גזירת ההריגה, עדיין שיערו חכמים שבמידה מסויימת בעל הבית גמר בליבו להקנות את הקרקע לסיקריקון מתוך אימתו שמא יהרגו. על רקע זה תיקנו חכמים שהקונה מהסיקריקון מכרו קיים אך בכל אופן ישלם רביע לבעלים, בכדי שלא ירוויח על גבם^[175]. רבי, מתוך מגמה להגן על הבעלים, קבע שיש סברה שהבעלים הקנו לסיקריקון לגמרי רק כאשר חולפת שנה, ועדיין הוא אינו מנסה להוציא מידם^[176].

המאירי (נה: ד"ה "ונשוב", בסוף דבריו) כותב שמגמת התקנה היתה מתוך שראו חז"ל שמרבים הגויים לגזול קרקע מיהודים, והבעלים נמנעים מלקנותה (מחוסר ממון או מחשש לחייהם), ויהודים אחרים אף הם נמנעים מלקנותה (כי חוששים שיבואו הבעלים הראשונים ויגבו מהם). המצב שנוצר הוא כזה שהארץ מנושלת בהדרגה מידיהם של ישראל. לכן תיקנו חכמים שהקונה מסיקריקון אין מוציאים מידו, ובלבד שלבעלים הראשונים תהיה זכות קדימה בקניית הקרקע מיד הסיקריקון, ואם לא קנו הם, לפחות שישלם להם הקונה רביע, בכדי שלא ירוויח על גבם. רבי המשיך באותה המגמה, ומתוך שראה שישראל ממשיכים להימנע מלקנות מיד הסיקריקון, כיוון שחוששים שיבואו הבעלים ויטענו שהיה בידם לפדות והיתה להם זכות קדימה, תיקן שזכות הקדימה של הבעלים לפדות (אם יש להם די כסף) תקפה לשנה בלבד^[177]. על פי דרך זו מציין המאירי שהיו מן הגאונים שסברו שהתקנה מוגבלת לארץ ישראל בלבד, שם יש אינטרס הלכתי, מצד מצוות יישוב הארץ, שהקרקעות תהיינה בחזקת יהודים.

במקביל, חלקו הראשונים בשאלה מה היחס בין תקנתו של רבי (שהקציבה שנה לבעלים לשוב ולקנות את שדהו מיד הסיקריקון) לבין תקנת "בית דין שלאחריהם" שקבעו שמה שמכר הסיקריקון מכור, ושיש זכות קדימה לבעלים הראשונים לקנות ממנו-

הטור (רלו) אינו מחלק בין מקרה בו יש בידו של הבעלים הראשונים לפדות את השדה לבין מקרה בו אין בידו, ומשמע מדבריו שלדעתו מה שחידש רבי ביטל את דברי התקנה שלפניו לפיה הבעלים הראשונים, אם "יש בידם ליקח, הם קודמים לכל אדם". הטור אף כותב שבתוך השנה אותה הקציב רבי לבעלים לקנות, תקפים דברי ה"משנה ראשונה", לפיה הקונה מהסיקריקון מכרו בטל.

לעומתו, הרמב"ם לא כתב כלל את דין "משנה ראשונה". כמו כן הרמב"ם כותב שאף לאחר תקנת רבי, אם אין ביד הבעלים בכדי לפדות את השדה, מה שמכר הסיקריקון לאחר מכור אף בתוך שנה.

הגר"א (רלו ס"ק א) מצביע על מחלוקת זו ומעיר שהיא נובעת מהמחלוקת הבסיסית בהבנת מגמת התקנות המוזכרות במשנה- דעת הרמב"ם קרובה לדעת המאירי שהוזכרה לעיל, שמגמת התקנות היא שלא תילקח קרקע באופן קבוע מיד ישראל ליד הגויים^[178]. לכן, אם אין ביד הבעלים לפדות, או שיש בידם אך כבר התמהמהו במשך שנה, בכדי לעודד אחרים לפדות מיד הסיקריקון, תיקנו שמה שמכר מכור. לעומת זאת, דעת הטור קרובה לדעת רש"י, לפיו התקנה היא לטובת הבעלים, ונותנת להם שנה בה יש להם זכות קדימה לקנות. מכיוון שרק כעבור שנה קיימא לן שהבעלים התייאשו סופית והקנו בליבם לסיקריקון, הרי שיהודי אחר הקונה מהסיקריקון לפני שעובר זמן זה, מקחו בטל.

בגמרא (נח:) חלקו האמוראים בשיעור ה"רביע" האמור במשנה-

רב אומר שכאשר הסיקריקון מוכר את הקרקע, הוא מוזיל בחמישית משוויה. למשל, אם שווי הקרקע 100, מוכר אותה הסיקריקון ב 80. לכן חייב הקונה מהסיקריקון, לאחר תקנת רבי, לתת לבעלים הראשון את ה 20 שחסך "על גבו" (רבע מסכום העיסקה), או חמישית מהשדה. לפי שיטה זו, ה"רביע" שבמשנה מתייחס לסכום העיסקה.

שמואל חולק על רב וטוען שהסיקריקון מוזיל ברבע משווי הקרקע. כלומר, אם שווי הקרקע 100, מוכר אותה הסיקריקון ב 75. לכן, צריך הלוקח מהסיקריקון לתת לבעלים המקורי 25 (שליש משווי העיסקה) או רבע מהקרקע. על פי דרך זו, ה"רביע" במשנה מתייחס לקרקע עצמה.

במחלוקת זו פסקו רוב הראשונים כשמואל.

השו"ע (רלו א) כתב את דברי הרמב"ם, שאם אין ביד הבעלים לפדות, מכרו של הסיקריקון קיים אפילו בתוך שנה, אך בהמשך (שם ס"ד) כתב את דברי הטור, שבתוך שנה מכרו של הסיקריקון בטל.

"הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות"- גוי שאינו סיקריקון, שאנס קרקע מישראל

בגמרא (גיטין נח:) מובאת ברייתא:

הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות - אין בו משום סיקריקון

מיד בהמשך מעיר רב יוסף ש"אין דין אנפרות בבבל", ומסבירה הגמרא שהמיוחד בבבל הוא שקיים מקום בשם "בית דוואר", שם ניתן לקבול על גזלנים.

הראשונים חלקו בפירוש הברייתא (אם כי לאו דווקא בהלכה למעשה הנובעת ממנה):

רש"י מסביר שמדובר בגוי אנס שנטל שדה מישראל בטענה שזה חייב לו, או סתם ללא טענה (זו לשון "אנפרות" על פי רש"י). רש"י מסביר שהברייתא אומרת שבסתם גוי אנס שנטל שדה מיהודי שלא באיומי מוות, לא תוקנה בזה תקנת סיקריקון. כלומר, כיוון שבמקרה זה לא הסכים הנגזל בליבו להקנות את השדה לאנס, הרי שמה שמכר הגוי לאחר אינו מכור, אפילו אם שהתה בידו יותר משנה. רב יוסף אומר שבמקום בו ישנם בתי דין של המלכות, כמו בבבל, אם מכר גוי שדה שבידו, ואז מגיע הבעלים הראשון וטוען שהשדה היתה גזולה ביד הגוי, אין מוציאים מיד הלוקח, שכן מכך שלא קבל הבעלים בפני בית הדין משמע שמחל.

הרמב"ם, על פי ביאורו של המגיד משנה, מבין שהגוי לקח את הקרקע מתוך טענה שבעליה חייב לו כסף, בגלל חוב או בגלל נזק שהזיקו (זו לשון "אנפרות" לפי הרמב"ם). הפוך מרש"י, לדעת הרמב"ם הברייתא אומרת שבמקרה זה אין מוציאים את הקרקע מיד הלוקח, ואף אין הוא צריך לתת רביע לבעלים הראשון (זו המשמעות של "אין דין אנפרות" לפי פירושו), שכן בצדק לקח הגוי את הקרקע, תמורת חוב שהיה היהודי חייב לו. אמנם הרמב"ם כותב, מסברתו, שאין מאמינים לגוי שלקח את הקרקע בצדק, אלא אם כן מודה לו היהודי, או שיש עדים כשרים המעידים לטובתו. על רקע זה מפרש הרמב"ם את דברי רב יוסף- בבבל ישנם בתי דין של גויים, ואם לא פנה אליהם היהודי יש להאמין לגוי שאכן גבה את הקרקע בצדק, אפילו אם בעל הקרקע אינו מודה לו, ואף אין עדות שמסייעת לו.

בפועל, אפשר שאין הבדל רב בין דברי הרמב"ם לבין דברי רש"י, כיוון שלדעת שניהם, אם לקח אנס גוי קרקע באופן בלתי מוצדק (או שבכל אופן אינו יכול להוכיח את טענותיו), אין דין סיקריקון לו, ואם מכר את הקרקע, יוצאת היא מיד הלוקח ממנו אפילו לאחר זמן.

שיטה נוספת בראשונים, המסכימה לשיטת רש"י בפירוש הגמרא, אך חולקת ביישום הדין, היא שיטת ר"י (מובא בתוס' ב"ק נח. ד"ה "אי נמי") ורבינו גרשון (מובא שם), הסוברים שאכן הגוי האנס לא קנה, ומה שמכר אינו מכור, ובכל זאת הבעלים אינם יכולים להוציא מיד הקונה מהגוי בלי שיתנו לו את שיעור הממון בו גרם להם להנאה. כלומר, כיוון שסוף סוף שילם הקונה מהגוי כסף ובכך חילץ את הנכס מידי הגוי ואיפשר את חזרתו לידי הבעלים, צריכים הבעלים לתת לו כמה שהיה עולה להם לרצות את הגוי (או גורמים אחרים שהיו יכולים להשפיע על הגוי) בכדי שיחזיר את הנכס^[179].

השו"ע (רלו ז-ט) כותב כדברי הרמב"ם וכשיטת ר"י, שיש לפצות במידת מה את הקונה מהגוי.

היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה

סוגיית הגמרא בבבא מציעא (קא.) דנה ב"יורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות"-

היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות,

אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה.

ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה.

אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע.

כלומר, מדובר באדם הנוטע (או משביח באופן אחר) בשדה חבירו ללא רשותו של בעל השדה. לאחר מעשה, תובע היורד מבעל השדה כיסוי או לפחות השתתפות בהשקעה שהשקיע. מצד אחד טוען היורד כי רכושו של בעל השדה השביח כתוצאה מהשקעתו, ומצד שני טוען בעל השדה שאף אחד לא ביקש מהיורד לעשות את מה שעשה והיורד הוא שהפסיד עצמו.

בעניין זה אומר רב שיש לדון לרעת היורד, ו"ידו על התחתונה".

שמואל לעומתו אומר שדנים לטובת היורד ונותנים לו שיעור גדול היותר, ע"י אומדן "כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה" (בהמשך הסוגיה מכונה שיעור תשלום זה גם כ"ידו על העליונה")

רב פפא מעיר שאין מדובר במחלוקת, אלא רב אמר את דברו בשדה שאינה עשויה ליטע (אלא להיות שדה זרועה, למשל), שם שינה היורד מיעודה של השדה.

הראשונים חלקו בפירוש המדוייק של דברי רב ("ידו על התחתונה") ושל דברי שמואל ("אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה")-

רש"י ורוב הראשונים פירשו כי "ידו על התחתונה" הכוונה שנותנים ליורד את השבח שהשביח או את ההוצאה שהוציא, הנמוך מבין שניהם^[180]. את האפשרות שבדברי שמואל מפרש רש"י ש"ידו על העליונה הוא - כשאר שתלי העיר, כמנהג המדינה". כלומר, למרות שבעל הבית לא שכר את היורד, צריך הוא לשלם לו כאילו שכרו לעשות את כל העבודה שעשה בשדה, וזאת אפילו אם בסופו של דבר נמצא שהשבח שהשביח נמוך מהסכום שצריך לשלם לו^[181].

על דרך זו מקשים הרשב"א והריטב"א- כיצד זה ייתכן שישלם בעל הבית למשביח יותר מאשר את הוצאותיו? והרי אם הגורם לתשלום הוא העובדה שהמשביח גרם להנאה לבעל השדה (בכך שחסך לו את ההוצאה שהוציא המשביח), צריך בעל השדה לשלם את ההוצאה, ולא יותר. כאשר בעל השדה משלם יותר מההוצאה שהוציא עליו המשביח מרוויח האחרון מבעל השדה וזאת בעוד שמעולם לא נקשר קשר עיסקי ביניהם! הריטב"א עונה שמדובר בכגון שידעו הבעלים ושתקו, והרי זה כאילו נעשו הדברים ברשות^[182].

על רקע קושיה זו, מפרש בעל המאור (בבא קמא נח: מדפי הרי"ף) אחרת מרש"י. לפירושו של בעה"מ "שמים לו וידו על התחתונה" הכוונה שנותנים לו שיעור מינימלי שאדם יכול לשלם בכדי להוציא לפועל את העבודה שעשה היורד ("כמה שמזלזלין הפועלים הפחותים", כלשונו). במקרה של שדה שעשויה ליטע "ידו על העליונה", פירוש, שמשלם לו כמה שהיה לוקח קבלן לשם ביצוע העבודה מתחילה ועד סוף, שהוא שיעור גבוה יותר מההוצאה המינימלית כיוון שהוא כולל פערי תיווך של הקבלן. בכל אופן, בעל השדה משלם תמיד כשיעור ההנאה שגרם לו המשביח, שהרי אף כשמשלם לו כקבלן הרי הוא חוסך לו, בנוסף על ההוצאות הישירות (חומרי גלם, פועלים) את "כאב הראש" הלוגיסטי הכרוך בביצוע העבודה^[183].

שיטה דומה, הנובעת ממוטיבציה זהה היא שיטת רב האי גאון (ספר המיקח והממכר שער שביעי סוף ד"ה "הדין י"ח") המפרש שבכל אופן חייב בעל השדה לשלם למשביח את הוצאותיו (ולא יותר מהן!). לשיטתו, ההבדל בין שדה העשויה ליטע לבין שדה שאינה עשויה ליטע בא לידי ביטוי כאשר השמאים השמים את הוצאותיו של המשביח אינם מסכימים זה עם זה על גובה השבח. במקרה זה, אם השדה אינה עשויה ליטע משלם בעל השדה לפי הסכום הקטן מבין כל הסכומים המוצעים עלידי השמאים, ואילו בשדה העשויה ליטע משלם בעל השדה כפי הסכום הגדול.

השו"ע (שעה) פסק כדעת רש"י ורוב הראשונים.

ביטול השבח והשבת המצב לקדמותו מצד המשביח- "הריני נוטל עצי ואבני"

הגמרא (בבא מציעא קא.) ממשיכה ודנה במקרה בו ישנם חילוקי דעות נוספים בין בעל השדה לבין אותו שהשביח בשדה ללא רשות-

היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: עציי ואבניי אני נוטל, רב נחמן אמר: שומעין לו, רב ששת אמר: אין שומעין לו...

מאי הוי עלה? –

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: - בבית שומעין לו, בשדה - אין שומעין לו.

בשדה מאי טעמא? - משום ישוב ארץ ישראל.

איכא דאמרי: משום כחשא דארעא.

מאי בינייהו? איכא בינייהו חוצה לארץ.

כלומר, מדובר במקרה בו מחמת שאין המשביח מרוצה מגובה התשלום שצריך בעל החצר לשלם לו, הוא מאיים להרוס את מה שבנה/נטע. השאלה היא האם יש לו זכות לעשות זאת כאשר בעל הקרקע מתנגד. מצד אחד, יש סברה שיש לו זכות לעשות זאת, כיוון שחומרי הגלם הם עדיין שלו עד שלא קיבל עליהם תמורה, ובידו לדורשם מבעל החצר. מצד שני ביחס למצב החצר הנתון כעת, הרי הוא מזיק לרכוש חבירו. נראה שרב נחמן ורב ששת נחלקו במחלוקת עקרונית זו.

רבי יעקב בשם רבי יוחנן פוסק לבסוף שבאופן עקרוני, אם אכן בביטול השבח המצב חוזר לקדמותו לא ניתן למנוע מהמשביח מליטול את עציו ואבניו" ולהרוס בכך את מה שבנה. אמנם, במקרה של "שדה", יש סיבה מיוחדת המונעת מהמשביח מלקחת את רכושו ולהשיב את המצב לקדמותו, אם משום ביטול יישוב ארץ ישראל או משום היזק לקרקעו של בעל השדה שתישאר מאחור ("כחשא דארעא").

בהבנת המקרה של "שדה" והבעייתיות של ביטול יישוב הארץ ו/או "כחשא דארעא" נחלקו הראשונים-

רש"י ועמו רוב הראשונים פירשו ש"בית" הכוונה לבונה בית בחורבתו של חבירו (המקרה עליו חלקו רב נחמן ורב ששת במפורש), ואילו "שדה" הכוונה לנוטע אילן בשדה של חבירו. במקרה אחרון זה אין הנוטע רשאי לעקור את העץ שנטע, אם משום שבכך הוא מבטל את מצוות יישוב ארץ ישראל, או משום שהעץ כבר הספיק ליטול חלק מהמשאבים שבקרקע ולכן אין ליטלו ללא פיצוי הולם לבעל השדה. לעומת זאת, הבונה בית בחורבתו של חבירו אין בו חששות אלה ולכן יכול הוא ליטול את אבניו^[184].

פירוש שונה לגמרא הוא פירושו של רב האי גאון (ספר המיקח והממכר, שם) המבין ש"בית" ו"שדה" מתייחסים שניהם למקרה שהובא בתחילת המימרא- הבונה בית בתוך חורבתו של חבירו. "שדה" הכוונה לבניית בית בשדה, במקום שאין בתים אחרים, ואילו "בית" הכוונה לבניית בית במקום שיש בתים מסביב (וסביר שגם על חורבותיו של בית ישן יותר). במקרה של בניית בית בשדה, ישנה חשיבות מיוחדת לבית מצד יישוב ארץ ישראל כיוון שמדובר בנקודת התיישבות מבודדת יחסית. כמו כן, הריסתו של בית הבנוי בשדה משאיר קרקע שאולי כבר לא תצלח לגידולים חקלאיים, בעיה שאינה קיימת בהריסת בית הנמצא בית בתים צפופים, שם ממילא לא יהיה לעולם שימוש חקלאי לקרקע.

הרמב"ם, מצד אחד כותב כדברי רש"י, שהנוטע בשדה חבירו אינו יכול ליטול את אילנו, כיוון שמכחיש את הקרקע, אך מצד שני הוא כותב כדברים האלה גם בבונה בחורבתו של חבירו (בהמשך, הלכה ט), ומחלק שם בין בית לבין שדה, כדרכו של רב האי גאון^[185]. ונראה שהרמב"ם הבין כרב האי גאון בפירוש הגמרא, אך פסק רק כאפשרות של "כחשא דארעא". כך, מתוך שהבין הרמב"ם שהעוקר אילן או הסותר בית, יוצר בעיה פיזית להשתמש בקרקע למטרות חקלאיות בהמשך, פסק להלכה, שבעל קרקע שיש לה פוטנציאל חקלאי רשאי לטעון שהנוטע/בונה גורם לו להיזק לקרקע בנטילת עציו/אבניו.

לעניין ההכרעה בין האפשרויות "ישוב ארץ ישראל" או "כחשא דארעא", הכריעו כל הראשונים כאפשרות השניה (ועי' בהמשך, בנושא הבא, שיש שהבינו ששתי האפשרויות תקפות להלכה), כך שגם בחוץ לארץ יכול בעל הקרקע להתנגד שינטלו נטיעותיו, וכן משמע מהרמב"ם שלא חילק בין ארץ ישראל לבין חוצה לארץ.

עוד נקודה הדורשת ביאור היא השאלה האם יש קשר בין היותה של השדה ראויה ליטע או לא, לבין יכולתו של המשביח לדרוש בחזרה את עציו ואבניו^[186].

הרא"ה (מובא בשטמ"ק) כותב בזה שכיוון שבשדה המיועדת לנטיעה מקבל המשביח את כל הוצאותיו כמו בעל מלאכה, הרי שדינו כבעל מלאכה העושה בתוך של חבירו, שמתוך שמתכוון לעשות עבור חבירו, הרי כל מה שעושה נקנה לחבירו.

הרשב"א מודה, באופן עקרוני, לרא"ה, אך מסביר שהבניין/אילן הופך להיות רכושו של בעל השדה רק כאשר זה מסכים במפורש לשלם למשביח כאשר ידו על העליונה. לאחר הסכמתו נקנים חפציו של המשביח לבעל השדה בקניין חצר, ושוב לא יכול המשביח לומר שהוא נוטל "את עציו ואת אבניו" (כי הם פשוט כבר לא עציו ואבניו).

להלכה פוסק השו"ע (שעה ב,ו), שעקרונית רשאי המשביח ליטול את שלו תמיד, אלא אם כן מדובר בנטיעות, שם נטילתן תכחיש את הקרקע^[187]. השו"ע אינו מחלק בין שדה/חורבה העשויה ליטע/ליבנות לבין שאינה עשויה, אך הרמ"א (הלכה ו-ז) כותב שבחורבה העשויה ליבנות, אין המשביח רשאי ליטול את שלו, על בסיס שיטות הרשב"א והרא"ה.

ביטול השבח והשבת המצב לקדמותו מצד בעל הקרקע- "טול עציך ואבניך"

מקרה שלא עסקה בו הגמרא (לפחות לא במפורש) הוא המקרה בו לא המשביח הוא שרוצה להחזיר את המצב לקדמותו, אלא בעל הקרקע הוא שממאן לשלם למשביח וטוען כלפיו- "טול עציך ואבניך!".

ראשונים אחדים (ראה בהמשך) למדו באופן עקיף על הדין במקרה זה מהמעשה המובא בהמשך הסוגיה (שם):

ההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שום ליה! –

אמר ליה: לא בעינא. –

אמר ליה: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. –

אמר ליה: לא בעינא.

לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה. –

אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך - זיל שום ליה, וידו על העליונה

הרמב"ן מפרש שמדובר בכגון שמדובר באדם שירד לשדה חבירו, שאין ברור אם היא עשויה ליטע או לא. ראשית אמר רב לבעל השדה, שיש לשום את ההוצאה שהוציא בה המשביח, וענה לו בעל השדה, שהוא אינו רוצה באילנות. רב הבין שכוונתו שהוא לא היה נוטע אילנות כגון אלו, מה שהופך את השדה לשדה שאינה עשויה ליטע, ולכן ציווה רב שיש להעריך את ההוצאות שהוציא המשביח, את השבח, ולשלם למשביח כשידו על התחתונה (כפי שהדין בנוטע ללא רשות בשדה שאינה עשויה ליטע). בעל השדה המשיך והבהיר את כוונתו- הוא כלל אינו רוצה באילנות, אפילו לא בדיעבד, והוא דורש שהנוטע יקח את עציו ויסתלק. רב הסכים (בשתיקה), עד שראה שבעל השדה עושה מעשים המעידים שרצונו בשימור האילנות. משראה בכך הבין שהשדה בעצם מוגדרת כשדה העשויה ליטע, ולכן חייב את בעל השדה לשלם לנוטע כשידו של האחרון על העליונה.

מכך שכל עוד לא הביע בעל הקרקע את רצונו בעצים, לא מנעו רב מלדרוש את עקירתם, מבין הרמב"ן שאם מדובר בשדה שאינה עשויה ליטע, יכול בעל הקרקע לדרוש מהמשביח להשיב את המצב לקדמותו, ולא לשלם לו מאומה^[188]. כמסקנה זו כותב גם הרי"ף (נח: מדפיו) בשם ראשי הישיבות.

הרא"ש (סי' כב) מבין את המקרה שבגמרא באופן שונה בתכלית. לדעתו, מדובר היה בשדה העשויה ליטע, ולכן אמר רב בראשית דבריו לבעל השדה, שצריך הוא לשום את הוצאות המשביח ולשלם לו כשידו של המשביח על העליונה. בעל הקרקע השיב שאין רצונו בעצים, ושהוא מעדיף לזרוע תבואה בשדה, ועל כך המשיך והציע רב (כהצעת פשרה בלבד, ולא כפסק), שאולי יסכים לשלם לו כשידו של המשביח על התחתונה, ואם יסכים המשביח לזה, לא יזדקקו להגיע לעקירת העצים. גם בזה לא נתרצה בעל הקרקע, והמשיך לדרוש שהוא לא ישלם דבר למשביח, ושהעצים יעקרו. רב לא התווכח עם דרישתו של בעל הקרקע, אך משראה, שבעצם בעל השדה רוצה בעצים, הגיע למסקנה שלמרות דבריו הנחרצים הוא בכל זאת קיבל הנאה מהמשביח, ולכן הורה לו לשלם למשביח כשידו של האחרון על העליונה.

על פי הבנת הגמרא באופן כזה, יוצא שרב לא התווכח עם טענתו של בעל השדה, שהוא אינו רוצה לשלם עבור העצים ודורש את עקירתם, אלא רק ניסה להציע הצעות פשרה שונות. מכאן מסיק הרא"ש, בניגוד לרמב"ן, שאף בשדה העשויה ליטע, יכול בעל הקרקע לומר שהוא צריך את השדה לסוג אחר של חקלאות ולדרוש את פינוי העצים ללא תמורה מצידו.

בעל המאור (נח: מדפי הרי"ף) מבין הבנה שלישית ושונה את דברי הגמרא. מדבריו משמע, שבתחילה ציווה רב את בעל הקרקע לשום כמה הוצאות הוציא המשביח, משזה סירב ואמר שהוא אינו רוצה בעצים, הסיק רב מתשובתו שמדובר בשדה שאינה עשויה ליטע וחייב אותו במפורש לשלם למשביח כשידו של זה על התחתונה. בעל הקרקע המשיך לסרב לשלם, ומאוחר יותר, כשראה רב שהוא רוצה בעצים, חייב אותו לשלם כשידו של המשביח על העליונה.

מדברי בעל המאור נובע שאף בשדה שאינה עשויה ליטע, וכל שכן בשדה העשויה ליטע, לא יכול בעל השדה לומר לבעל העצים "טול עציך ואבניך" ללא תמורה, אלא חייב לשלם לו, אם כשידו על העליונה או על התחתונה, לפי העניין, שכן סוף סוף ערכה של הקרקע עלה, ובכך נגרמה הנאה לבעליה. אמנם, בעל המאור מוסיף, שבמקרה שהבניה או הנטיעה שעשה המשביח היא "שלא כראוי לבעל הקרקע", כלומר, שברור שאין לו בה שום הנאה (ואולי אף להיפך), יכול בעל הקרקע לבקש את פיצוי העצים/בנין מבלי לשלם דבר. מרהיטות לשונו של הרמב"ם כאן ובהלכה ט משמע כדברי בעל המאור.

לסיכום, שלוש שיטות מדורגות לפנינו בשאלה האם יכול בעל הקרקע לדרוש את השבת המצב לקדמותו ללא תמורה למשביח- הרא"ש סובר שאפילו בשדה העשויה ליטע יכול בעל הקרקע לדרוש זאת, הרמב"ן סובר שרק בשדה שאינה עשויה ליטע, ואילו בעל המאור אומר שרק אם הבניה/נטיעה נעשתה שלא כראוי, יכול בעל הקרקע לדרוש פינוי^[189].

לעיל ראינו שכאשר המשביח רוצה ליטול את עציו ואבניו אין מניעה עקרונית בדבר, חוץ מאשר כאשר הדבר מזיק לקרקעו של בעל הקרקע, או, לפי לישנא אחרת בגמרא, כאשר הדבר פוגע ביישוב ארץ ישראל. כמובן שאם בעל הקרקע הוא שטוען כלפי המשביח "טול עציך ואבניך", אין מקום לחשש לפגיעה בקרקע, כיוון שבעל הקרקע עצמו מוחל על פגיעה זו. נותרת רק השאלה האם יש למנוע מבעל הקרקע מניעה מלדרוש את ביטול השבח, מצד הפגיעה במצוות יישוב הארץ. בנקודה זו חלקו ראשונים-

הראב"ד בהשגותיו כותב שאכן הטעם של פגיעה ביישוב ארץ ישראל נותר על כנו גם להלכה, ולכן בארץ ישראל בין המשביח ובין בעל הקרקע אינם יכולים לדרוש לעקור את הנטוע.

אמנם, הרמב"ן טוען שכיוון שמותר לאדם לקצוץ אילן בתוך שדהו^[190], ואין אוסרים זאת מתוך השיקול של יישוב ארץ ישראל, מותר לו אף לדרוש שעצים שניטעו בשדהו ללא רשותו ייעקרו, ולא ניתן לעכב בידו מתוך השיקול של יישוב הארץ.

הרמב"ם, אם מחמת שסובר כרמב"ן ואם מחמת שסובר שלישנא זו לא נפסקה להלכה כלל, כותב שאם אמר בעל השדה שאינו רוצה בשבח, ומבקש לעוקרו/להורסו, שומעים לו תמיד.

השו"ע (שעה ב,ו) כותב כלשון הרמב"ם.

היורד לשדה חבירו ברשות

הסוגיה בבבא מציעא שהובאה לעיל, עסקה ביורד לשדה חבירו שלא ברשות. עתה מדובר ביורד לשדה חבירו והשביחה ברשות חבירו. בעניין זה נאמר בתוספתא (בבא קמא פרק י):

...היורד ברשות שמין לו וידו על העליונה.

כיצד ידו על העליונה?

אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את הוצאה

מצד אחד, התוספתא אומרת שדינו של היורד לשדה חבירו ברשות הוא ש"ידו על העליונה", וזו לשון בה השתמשה הגמרא בבבא מציעא (קא) לגבי היורד לשדה חבירו שלא ברשות, בשדה העשויה ליטע (עי' לעיל עמוד 137). מצד שני, הדין על פי רהיטות לשון התוספתא הוא שאם השבח רב מההוצאה, נוטל המשביח את כל השבח, כך שבעל השדה אינו מרוויח כלל. על פי מה שראינו לעיל, זה כלל אינו הדין ביורד לשדה חבירו שלא ברשות (בשדה העשויה ליטע), בו "אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה" (עי' לעיל עמוד 134), כלומר, אין בעל הקרקע נותן את כל השבח למשביח, אלא רק את השיעור שהיה מוכן להוציא בכדי שבעל מלאכה יעשה עבודה זו אצלו.

המאירי (בבא בתרא מב:) והתוספות (שם סוף ד"ה "שבח") אכן מחלקים בין הנוטע בשדה חבירו שלא ברשות, בשדה הראויה ליטע, לבין היורד לשדה חבירו ברשות חבירו ונטעה. במקרה הראשון נוטל המשביח כקבלן, כאילו שכרו בעל הקרקע לעשות את העבודה, אך מהשבח עצמו אין המשביח נוטל באופן ישיר. לעומת זאת, במקרה השני, כיוון שנתן בעל הקרקע רשות למשביח, מלבד זה שאין הבדל בין שדה העשויה ליטע לבין שדה שאינה עשויה^[191], מקבל המשביח חלקים מהשבח עצמו, כמנהג האריסים, המקבלים חלק ידוע בפירות^[192]. מלשון הרמב"ם אפשר בהחלט להבין שדעתו כפוסקים אלו.

פוסקים אחרים הבינו שאין הבדל, אלא דין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, בשדה העשויה ליטע, שווה לדין היורד לשדה חבירו ברשות. כך מפרש המגיד משנה (הלכה ז) את דברי הרמב"ם, וכך מפרשם אף הגר"א (סי' שעה ס"ק י)^[193]. לפי פירוש זה, נטילה בשבח כאשר השבח גדול מההוצאה, כוונתה נטילה כשיעור "אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה", והתוספתא מכנה שיעור זה כנטילה "בשבח", כיוון שבעקבות כך שבעל הקרקע משלם יותר מאשר את הוצאותיו של המשביח, נמצא שבאופן עקיף נוטל הוא גם חלק מהשבח.

השו"ע (שעה) כותב כלשון הרמב"ם להלכה, וכאמור, ניתן לפרש את הדברים בכמה דרכים.

הנחשבים כיורדים ברשות אף שלא קיבלו רשות מפורשת

בשותף-

הגמרא בבבא בתרא (מב:) מביאה את דברי שמואל:

אמר שמואל: שותף כיורד ברשות דמי. מאי קמ"ל? ... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר, שנוטל בשבח המגיע לכתפים בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע.

מדובר בשותף העושה בחלקו ובחלקו של חבירו, והשאלה היא האם הוא מקבל משהו מהפירות שהגיעו לחלקו של חבירו. שמואל פוסק שמשלמים לאותו שותף כיורד ברשות. רב נחמן מסביר שהכוונה היא שאפילו אם מדובר בשדה שאינה עשויה ליטע, משלמים לו כיורד לשדה חבירו העשויה ליטע^[194].

במוציא על נכסי אשתו וגרשה-

המשנה בכתובות (עט:) עוסקת באדם שהוציא הוצאות על נכסי המילוג שהכניסה לו אשתו בחתונתם והשביחם, ועתה הוא בא לגרשה וכיוון שהנכסים נשארים אצלה, הוא תובע בחזרה את השקעתו. המשנה פוסקת שבאופן עקרוני, אם אכל מהנכסים ובמקביל הוציא עליהם הוצאות, אפילו אם אכל מעט, אין הוא מקבל פיצוי על ההוצאות שהוציא. לעומת זאת, אם לא אכל מהנכסים, אלא רק הוציא עליהם הוצאות, הרי הוא נוטל פיצוי על הוצאותיו, לאחר שישבע על גובה הוצאותיו.

הגמרא (פ.) מבררת כיצד משלמים לבעל במקרה בו לא אכל מהנכסים אלא רק הוציא עליהם-

אמר רב אסי: והוא, שיש שבח כנגד הוצאה.

למאי הלכתא? אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה, נוטל את ההוצאה בלא שבועה.

א"ל רבא: א"כ, אתי לאיערומי!

אלא אמר רבא: שאם היתה הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא הוצאה שיעור שבח, ובשבועה

כלומר, חלקו אביי ורבא בהבנת דברי רב אסי- אביי סובר שתמיד נוטל הבעל את מלוא הוצאותיו, אלא שאם הוצאותיו מרובות מהשבח, כך שבנטילתן מפסיד הוא את האשה (ביחס לערך ההתחלתי של נכסיה), צריך הוא להשיבע לפני שנוטל. לעומת זאת, אם השבח רב מההוצאה, כך שבכל אופן מרוויחה האשה מנכסיה שהושבחו, יכול הוא ליטול את הוצאותיו מבלי להישבע. רבא חולק, וטוען שאם ההוצאה מרובה יותר מהשבח, נוטל הבעל רק את שיעור השבח, ומפסיד את ההפרש.

משמעות הדברים היא, שעל פי רבא, שווה דינו של הבעל לדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות, בשדה שאינה עשויה ליטע, הנוטל כשידו על התחתונה.

בגמרא מוסיף ר' יעקב בשם רב חסדא-

המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה, כמוציא על נכסי אחר דמי; מאי טעמא? עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו

כלומר, אם מדובר באשה שהשיאוה כשהיא קטנה, ויכולה לצאת כשתבגר על ידי מיאון, חששו חכמים שבעלה לא יטפח את נכסיה מתוך חשש שתצא מתחתיו כשתבגר. לכן תיקנו חכמים שיקבל הבעל את הוצאותיו.

הרמב"ם (אישות כג ט-י) פוסק כרבא במגרש סתם, וכר' יעקב בנושא קטנה, וכותב שתקנת חכמים היא שמשלמים לבעל המשביח נכסי אשתו קטנה כאריס. הרמב"ם לפנינו כותב ש"בעל בנכסי אשתו" נחשב כיורד ברשות וידו על העליונה, אך המגיד משנה (הלכה יב) מפרש על פי דבריו בהלכות אישות, שהכוונה שהיורד לנכסי אשתו קטנה ידו על העליונה, אך במקרה רגיל ידו על התחתונה.

בעל קרקע המראה את רצונו בשבח על ידי מעשה

עי' בדברינו לעיל הל' ה-ו (עמוד 137). נוסיף כאן רק כי הרמב"ם לומד מהמעשה שבגמרא שמי שמראה שדעתו נוחה מהשבח שהשביחו בשדהו, משלם למשביח כאילו האחרון ירד ברשות, אפילו אם השדה לא היתה עשויה ליטע. לעומת זאת, על פי הסברו של הרא"ש את הדברים, ניתן להבין שאין במעשיו של בעל הקרקע בכדי לגרום לכך שהדין ישווה בשדה שאינה עשויה ליטע כבשדה העשויה ליטע, אלא למרות שבעל הקרקע מראה שרצונו בנטיעות בדיעבד, עדיין כיוון ששדה שאינה עשויה ליטע היא, משלם לנוטע כשידו של זה על התחתונה.

השו"ע (שעה ג) כותב כדברי הרמב"ם.

הבונה בחורבתו של חבירו שלא ברשות

עי' בדברינו לעיל על הלכות ד-ו.

אומד סכום ההוצאות שהוציא המשביח

לעיל (הלכה ז) הובא הדין של בעל היורד לנכסי אשתו, שאם רק הוציא על הנכסים, נשבע כמה הוציא ומקבל כשידו על התחתונה, כיורד לשדה חבירו שלא ברשות בשדה שאינה עשויה ליטע. מכאן לומד הרמב"ם בניין אב לכל היורדים ומשביחים בשל חברם שאם צריכים לשלם להם לפי מה שהוציאו, נוטלים בשבועה בלבד. הרמב"ם מוסיף, שהנוטל מהשבח, ללא קשר בהוצאותיו (למשל, מי שמשלמים לו כאריס, עי' בדברינו בהלכה ז) אינו צריך להישבע כמה הוציא.

השו"ע (שעה ח) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה.

בעל השדה אומר "נתתי" והמשביח אומר "לא נטלתי"

בדין חצר השותפים, יכול אחד השותפים לחייב את חבירו להשתתף בהוצאות בניית גדר עד ארבע אמות. לכן, הדין הוא, כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות שכנים (פרק ג, ב), שאם אחד השותפים בנה גדר בסיסית, ותובע את חבירו להשתתף בהוצאות, וחבירו טוען שכבר שילם, צריך התובע להביא ראיה לדבריו, שכן התשלום וגובהו הינם חד-משמעיים, ולכן יש מקום להאמין שכבר שילם לו מבלי שתבעו תחילה. לעומת זאת, אם בנה האחד כותל של יותר מהשיעור הבסיסי, וחבירו צריך לשלם על התוספת משום שהוא משתמש בה (כגון שסמך לו בניין משלו), בזה אם טוען הלה שכבר שילם לפני שתבעו בבית דין, אין מאמינים לו בלא ראיה, שכן כל עוד לא נתבע, איך ידע כמה והאם לשלם? ולכן בזה, נשבע התובע ונוטל. עי' בהרחבה ממה שנכתוב בעז"ה בהלכות שכנים (שם).

מדין זה לומד הרמב"ם לכאן, למקרה בו בעל השדה אומר שכבר שילם למשביח. אם טוען ששילם לו עוד קודם שתבעו, אין מאמינים לו, כיוון שמהיכן ידע כמה לשלם לו? לעומת זאת, אם טוען ששילם לו לאחר שתבעו, יש להאמין לו, ולכן יש ביד בעל הקרקע אפשרות להישבע היסת ולהיפטר.

בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו, כיצד שמים להם

לעיל, בדברינו על הלכה ז, הובאה הסוגיה בכתובות העוסקת בבעל שהוציא הוצאות על נכסי אשתו, ולבסוף גירשה, ותובע החזר על הוצאותיו. בגמרא שם (פ.) מתעורר דיון, במקרה בו הבעל לא עבד בשדה בעצמו אלא הוריד לתוכה אריסים, שעתה תובעים את חלקם-

איבעיא להו: בעל שהוריד אריסין תחתיו, מהו?

אדעתא דבעל נחית, איסתליק ליה בעל איסתליקו להו,

או דלמא אדעתא דארעא נחית, וארעא כי קיימא - לאריסי קיימא?...

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינן, אי בעל אריס הוא, איסתלק ליה בעל אסתלקו להו,

אי בעל לאו אריס הוא, ארעא לאריסי קיימא.

רש"י מפרש שמדובר במקרה השכיח של בעל שהוציא הוצאות על נכסי אשתו וגם אכל מהם, בו נאמר ש"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", או במילים אחרות, כפי שאינו צריך לשלם מה שאכל, כך אינו זכאי להחזר על הוצאותיו. שאלת הגמרא היא האם האריסים שהוריד בשדה, והבטיח להם חלק בפירות, דינם כמו שלו, והם יוצאים מהשדה ללא תמורה כלל.

רב הונא פותר, שהדבר תלוי בשאלה מה היה הבעל עושה אלמלא היה מוריד אריסים לתוך השדה. אם הבעל היה עובד בשדה בעצמו ("בעל אריס הוא"), הרי שבכך שהוריד הבעל אריסים לשדה הפסיד את האשה, כיוון שהוא עצמו בוודאי לא היה מקבל תמורה על השקעתו. לכן במקרה כזה האריסים אף הם אינם מקבלים תמורה. לעומת זאת, אם הבעל אינו חקלאי, ולא היה עובד בשדה, נמצא, שבכל אופן, אפילו היתה האשה מנהלת את הנכס, היה צורך להוריד אריסים לשדה, ולכן האריסים נחשבים כאריסיה, ומקבלים חלק בפירות.

מדברי הרמב"ם משמע, בשונה מרש"י, שגם אם "הבעל אריס הוא", האריסים אינם יוצאים בלא תשלום כלל, אלא שמים להם וידם על התחתונה^[195].

התוספות (שם ד"ה "איסתלק") מפנים לסוגיית הגמרא בבבא מציעא (עו.) שם נפסק שמי ששכר פועל ואמר לו שהוא אמור לעבוד עבורו, אך בפועל הטעהו והראה לו שדה של חבירו, חייב לשלם לו את שכרו המלא, למרות שלא עבד בשדהו בפועל. מכאן מסיקים התוספות, שאם אותם אריסים שהוריד הבעל לשדה, חשבו ששדה זו היא שדהו של הבעל, יש לשלם להם בכל אופן. לפיכך, כל הדיון בסוגייתנו אינו אלא על מקרה בו ידעו האריסים שהשדה שייכת לאשתו של מי שמינה אותם ולא לו, ולכן לקחו בחשבון וקיבלו עליהם את האפשרות שיגרש את אשתו ויאלץ להחזיר לה את השדה.

השו"ע (אה"ע פח, יב) כותב כלשון הרמב"ם, והרמ"א מוסיף את דברי התוספות.